פסק-דין בתיק ע"פ 10828/03

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא פיזם, השופטים שטמר ושפירא)  בת.פ 221/01 מיום 15.12.02, בו הורשע המערער ברצח בכוונה תחילה על פי סעיף 300 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. קרבן הרצח היתה אחותו, סמיה, עליה השלום.

ב.        (1) על פי המתואר בכתב האישום ובפסק דינו של בית המשפט דקר המערער ביום 9.5.01 את אחותו סמיה, ילידת 1958, אחת עשרה פעמים בסכין - עשר דקירות בגבה ודקירה אחת בידה השמאלית, ובכך הביא למותה.

           כמתואר, למערער נודע כי בכוונת המנוחה שהיתה רווקה ודרה עם אחיות רווקות נוספות בבית אמן, לנסוע תוך זמן קצר לטיול למצרים לבדה. המערער התנגד לנסיעתה של המנוחה, בסברו כי מדובר ב"התנהגות שאינה מקובלת" על פי מנהגי העדה הבדואית בקשר לנשים רווקות,  וניסה להניאה מכך. ביום המעשה הגיע המערער לבית המנוחה ודרש ממנה כי תוותר על הנסיעה המתוכננת. המנוחה סירבה. בעקבות סירובה, גמלה בלבו של המערער החלטה להמיתה, ובהמשך לכך יצא מביתה, הלך לביתו, נטל סכין, הסתירו תחת בגדיו וחזר לביתה. המערער שב ופנה אל המנוחה ודרש ממנה שלא לנסוע למצרים, אך היא עמדה על דעתה. עקב כך דקר אותה המערער וגרם למותה; הוא החל בדקירות בעודה עומדת, והמשיך גם משהתמוטטה.

           (2) בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח בכוונת תחילה, לפי סעיף 300 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בהכרעת דין מפורטת נסקרו הראיות והוסברה התקיימותם של יסודות העבירה, לשיטת בית המשפט.

           (3) השאלה העיקרית שהיתה במחלוקת, בפני בית המשפט קמא ועתה, היא  האם הוכיחה התביעה את יסודות העבירה של "רצח בכוונה תחילה", ובפרט את כוונתו של המערער להמית את המנוחה ואת היסוד של העדר קינטור.  אין עורר באשר להתקיימותו של היסוד העובדתי -פיזי. הרכיב הנפשי מורכב, על פי הדין - סעיף 301 לחוק והפסיקה - משלושה יסודות: החלטה להמית, הכנה, והעדר קינטור. באשר ליסוד הראשון - ההחלטה להמית - קבע בית המשפט המחוזי כי בהיות יסוד זה מבוסס על התוצאה הקטלנית ושאיפה שתוצאה זו אכן תתגשם, בענייננו הודה המערער בהודעתו במשטרה  (ת/16, בשונה מעדותו בבית המשפט, ועל כך להלן) כי בשל בו הרצון להמית את המנוחה עוד שעה שהלך להביא את הסכין מביתו. גם אופן המתתה של המנוחה מעיד על כוונתו להרגה - ריבוי הדקירות בסכין באזורים רגישים בגוף מעמיד את המערער בחזקתו, כי התכוון לגרום לתוצאה הקטלנית. בית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי המערער לא פעל כאוטומט, מבלי יכולת לעצור את עצמו, אלא מתוך שיקול דעת, ברצף פעולות "הגיוני" שהוביל למימוש מטרתו.

           באשר ליסוד ההכנה - קבע בית המשפט המחוזי, כי די בהליכתו של המערער לביתו, בהבאת הסכין ובהחבאתו על גופו כדי לקיים יסוד זה; יסוד זה מתקיים היה אף אילו נמצאה הסכין כל העת על גופו, שכן די היה בהפנייתה לעבר המנוחה כדי שיתמלא יסוד ההכנה.

           בבית המשפט קמא טען המערער, כי התביעה לא הוכיחה את היסוד של העדר קינטור, וזאת נוכח אמירות שלטענתו הטיחה בו המנוחה כי ילדיו אינם שלו נושא שהועלה אף הוא רק בעדותו בבית המשפט, וכן בכך שביקשה לנסוע למצרים בניגוד למנהגי עדתם. בית המשפט קבע כי המנוחה לא אמרה למערער דבר על ילדיו, וכי אף אם אמרה, אין בכך, או בבקשתה לנסוע למצרים, כדי להוות קינטור אובייקטיבי או סובייקטיבי.

ג.        (1)  על ההרשעה הוגש הערעור שבפנינו.

           (2) טענתו העיקרית של המערער היא כי לא היתה לו כוונה להמית את המנוחה, וכי לא התקיים היסוד של העדר קינטור. בהקשר זה מציין המערער כי עקב השתייכותו למגזר הבדואי נמנע מהעלאת הטענה בדבר מהותו האמיתית של הקינטור, קרי העלבון באשר לילדיו, עד עדותו בבית המשפט.

           לחילופין, נטען כי מעשהו של המערער נעשה שעה שהיה נתון במצב נפשי בו יכולתו לשלוט על התנהגותו היתה מוגבלת, ולפיכך חל סעיף 300 (א) לחוק העונשין המאפשר במקרים כאלה לגזור עונש מופחת תחת מאסר העולם כעונש חובה.

ד.        דיון והכרעה

           (1) סעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין קובע, כי  הגורם בכוונה תחילה למותו של אדם, ייאשם ברצח. סעיף 301 לחוק קובע - כאמור - את שלושת יסודותיו של רכיב הכוונה תחילה: ההחלטה להמית, יסוד ההכנה והעדר הקינטור.

           (2) ההחלטה להמית

                (א) ההחלטה להמית מחייבת יסוד נפשי של כוונה המתבטא במישור שכלי ורצוני - צפייתה של התוצאה הקטלנית ורצון או שאיפה להשגתה (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)). הוכחת התקיימותו של יסוד הכוונה מחייבת בחינה סובייקטיבית, המתייחסת לצפיית התוצאה ולרצון להשיגה. לשם בחינה זו נעזרים בתי המשפט בחזקות ובראיות אובייקטיביות שיש בהן ללמד על הכוונה. כך, למשל, גובשה בפסיקה חזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו; כן גובש מכלול של מבחני עזר לשם הסקת המסקנה בדבר קיומה של החלטה להמית, בזיקה למכלול הנסיבות האופפות את האירוע; (ראו ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (3) 358, 366-364 (השופט ד' לוין)). בע"פ 228/01 יעקב כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365 ,עמ' 377-375,  סקרה השופטת ביניש את האינדיקציות השונות לבחינת קיומה של ההחלטה להמית:      "כך, למשל, יכול כלי ששימש לביצוע הרצח לשמש אות משמעותי לקיומה של צפייה וכוונה... צורת המעשה וטיב הפגיעה מעידים אף הם על התגבשותה של ההחלטה להמית; למשל פגיעה במקום רגיש בגוף הוכרה כאינדיקציה להוכחת ההחלטה להמית, וזאת, אף אם הייתה אחת ויחידה, אף שהיתה במקום רגיש ומסוכן" (וראו האסמכתאות המצוטטות שם). הוא הדין ל"אופי התקרית שהובילה לרצח או אמירות קודמות שהוחלפו בין הצדדים, ואשר יכולים ללמד על החלטה שהתגבשה בדעה צלולה וללא קינטור" (עמ' 377-376).

              (ב) בענייננו, התשתית הראייתית שהוכחה בדבר נסיבות האירוע והשתלשלותו מובילה למסקנה הבלתי נמנעת, כי התגבשה אצל המערער ההחלטה להמית את אחותו. בהודאתו במשטרה (ת/15א, עמ' 2) מציין הוא באופן בהיר "אמרתי אם היא תשתכנע ותגיד לי אני לא הולכת, אני לא הורג אותה ואם היא תתעקש אני הורג אותה" . משלא שעתה המנוחה לבקשתו של המערער לבטל את נסיעתה למצרים ועמדה בסירובה, נטל סכין באורך של כ- 13 סנטימטר ורוחב של כ- 4.6 ס"מ ונעץ אותה - כאמור - אחת עשרה פעמים במקומות רגישים בגופה. שני פצעי הדקירה בגב מימין עברו דרך הריאה הימנית, דרך הוריד הנבוב התחתון ודרך הכבד. שבעה פצעי דקירה בגב שמאל עברו דרך הריאה השמאלית, פצע נוסף בגב התחתון עבר דרך שרירי הגב ופצע אחר עבר דרך שרירי האמה השמאלית. ריבוי הדקירות, מיקומן, והמכשיר הקטלני בו נעשה שימוש, מלמדים כי המערער פעל בכוונה תחילה תוך שהוא מודע לתוצאות מעשיו וחפץ בהשגת התוצאה הקטלנית.

              (ג)  כפי שנראה, טענת המערער לפיו דקר את אחותו מבלי שהיתה לו אפשרות לשלוט על מעשיו אינה עולה בקנה אחד עם התשתית הראייתית שהוצגה בדבר התפתחות האירוע ואופן התנהגותו לאחריו, כמתואר מעלה. בלב המערער גמלה החלטה כי אם לא תיענה המנוחה לדרישתו שלא לנסוע למצרים יהרגנה. לאחר המעשה האכזרי יצא אל החצר ואמר לבני המשפחה שנכחו שם, כי הרג את "אמו", שטף את ידיו ואת הסכין וכיסה את גופה בשטיח. אחיו של המערער התקשר למשטרה, והמערער עצמו דיבר עם השוטר היומנאי והודיע לו על מותה של המנוחה.

           (3) הכנה

           יסוד ההכנה פורש בפסיקה כיסוד פיסי שבגדרו נבחנים מעשי ההכנה שנלוו למעשה הרצח או הכנת המכשיר שבו נעשה הרצח (ע"פ 339/84 רבינוביץ' מדינת ישראל, פ"ד לט (4) 253, 259 (השופט א' גולדברג)). ועוד נאמר: "מעשה ההכנה יכול שיתהווה על אתר, בהתגבש ההחלטה להרוג. למעשה, במקרים רבים משתלבים זה בזה שני היסודות הללו, כשהם מתעוררים ומתגבשים סמוך מאוד למעשה גרם המוות עצמו" (ע"פ 299/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 141, 147( השופט ד' לוין)). כך למשל בעניין טטרואשוילי, בנטילת הגרזן בו נתקל המערער בבית, בהנפתו ובהורדתו על ראש המנוחה החל ונשלם מעשה ההכנה.